(חיפה, בין כסה לעשור תשע"ח)

  מסיבות שונות לא עשינו ביטוח לפריג'ידר, בין היתר מהסיבה שלא היה לנו.
מה שכן היה לנו זו "טברטקה", שזה כסא ללא משענת. בימי הקיץ החמים הפכנו אותו, על רגליו פרשנו בד ששוליו טבלו במים ואת האוכל הכנסנו ביניהן וכך שמרה אמא את התבשילים מפגעי האקלים.
היה לנו גם "ארון אויר" שפניו למטבח ואחוריו – שהיו עשויים רפפות – כלפי חוץ. הייתה אמונה שהטמפרטורה החיצונית טובה יותר למצרכים.
אחר כך זכינו ל"ארון קרח" שזה מקרר אמיתי שעובד על קרח. שלושה חברו למעשה – אבי ודודי יוסף בנגריה, ועוד פחח, ולשלוש משפחות באה הגאולה.
את הקרח – רבע בלוק בימות השבוע ושליש בלוק בימי ששי – קנינו מעגלת הקרח .
"לזרי, אני שומעת את יפת, קח כסף לרבע בלוק ותגיד לו שייתן מהצד העבה"- כך אמא.
תהליך יצור הקרח הצריך תבניות צרות מצדן האחד ורחבות מצדן השני וכך גם יצאו הבלוקים. מכאן ברור שלמען הצדק רבע בלוק בצד הצר צריך להיות ארוך יותר מהרבע בצד העבה. מובן?
יותר מכולם הבין את זה מחלק הקרח יפת. הוא הצליח להפיק מבלוק אחד שני שלישים ושני רבעים מה שלא הסתדר עם מה שלמדנו בחשבון.
אבל זה לא הטריד אותנו, הילדים. אנחנו צבאנו על יפת מנסים לחטוף את המעדן האולטימטיבי – שברי הקרח שנתזו מהדקר שלו.
את הרבע או שליש הבלוק הכנסנו למקרר כשהוא עטוף בשק, לשמור שהקרח יחזיק מעמד ולא ימס. המהדרין היו עוטפים בשני שקים מה שהבטיח שבמקרר תשרור טמפרטורה נעימה.
טוב ויפה, אבל מה עושים בראש השנה שאורך יומיים? ומה עושים כאשר, כמו השנה, ראש השנה מלווה בשבת וזה שלושה ימים בלי קרח והמקרר מלא במאכלי החג?

ישבוו על המדוכה האדון מילר, האחים לבית דניאלי ומר ג'והן, מיסדי ובעלי בית החרושת לקרח, וקבעו לתועלת הציבור את הנוהג כדלקמן:
לפני החג ירכוש הצרכן בעגלה אצל יפת, או בבית החרושת אצל זכריה, תלושים. עם התלושים האלה הוא ילך ביום השני של החג לבית החרושת, שם הוא יצטרף לתור, יגיש את התלושים ויקבל, לפי ערכם (מזומן בל יראה ובל ימצא!) רבע או שליש. .

וכך היה. את הקרח היו שתפסו במלקחי הקרח, והיו שעטפו בשק. והיו גם אנשים עטופים, מתפללים שסיימו את תפילת המוסף ולקחו את הקרח בדרכם הביתה מבית הכנסת כשהם עטופים בטלית.

שנה טובה!