רבע בלוק בראש השנה
(חיפה, בין כסה לעשור תשע"ח)
מסיבות שונות לא עשינו ביטוח לפריג'ידר, בין היתר מהסיבה שלא היה לנו.
מה שכן היה לנו זו "טברטקה", שזה כסא ללא משענת. בימי הקיץ החמים הפכנו אותו, על רגליו פרשנו בד ששוליו טבלו במים ואת האוכל הכנסנו ביניהן וכך שמרה אמא את התבשילים מפגעי האקלים.
היה לנו גם "ארון אויר" שפניו למטבח ואחוריו – שהיו עשויים רפפות – כלפי חוץ. הייתה אמונה שהטמפרטורה החיצונית טובה יותר למצרכים.
אחר כך זכינו ל"ארון קרח" שזה מקרר אמיתי שעובד על קרח. שלושה חברו למעשה – אבי ודודי יוסף בנגריה, ועוד פחח, ולשלוש משפחות באה הגאולה.
את הקרח – רבע בלוק בימות השבוע ושליש בלוק בימי ששי – קנינו מעגלת הקרח .
"לזרי, אני שומעת את יפת, קח כסף לרבע בלוק ותגיד לו שייתן מהצד העבה"- כך אמא.
תהליך יצור הקרח הצריך תבניות צרות מצדן האחד ורחבות מצדן השני וכך גם יצאו הבלוקים. מכאן ברור שלמען הצדק רבע בלוק בצד הצר צריך להיות ארוך יותר מהרבע בצד העבה. מובן?
יותר מכולם הבין את זה מחלק הקרח יפת. הוא הצליח להפיק מבלוק אחד שני שלישים ושני רבעים מה שלא הסתדר עם מה שלמדנו בחשבון.
אבל זה לא הטריד אותנו, הילדים. אנחנו צבאנו על יפת מנסים לחטוף את המעדן האולטימטיבי – שברי הקרח שנתזו מהדקר שלו.
את הרבע או שליש הבלוק הכנסנו למקרר כשהוא עטוף בשק, לשמור שהקרח יחזיק מעמד ולא ימס. המהדרין היו עוטפים בשני שקים מה שהבטיח שבמקרר תשרור טמפרטורה נעימה.
טוב ויפה, אבל מה עושים בראש השנה שאורך יומיים? ומה עושים כאשר, כמו השנה, ראש השנה מלווה בשבת וזה שלושה ימים בלי קרח והמקרר מלא במאכלי החג?
ישבוו על המדוכה האדון מילר, האחים לבית דניאלי ומר ג'והן, מיסדי ובעלי בית החרושת לקרח, וקבעו לתועלת הציבור את הנוהג כדלקמן:
לפני החג ירכוש הצרכן בעגלה אצל יפת, או בבית החרושת אצל זכריה, תלושים. עם התלושים האלה הוא ילך ביום השני של החג לבית החרושת, שם הוא יצטרף לתור, יגיש את התלושים ויקבל, לפי ערכם (מזומן בל יראה ובל ימצא!) רבע או שליש. .
וכך היה. את הקרח היו שתפסו במלקחי הקרח, והיו שעטפו בשק. והיו גם אנשים עטופים, מתפללים שסיימו את תפילת המוסף ולקחו את הקרח בדרכם הביתה מבית הכנסת כשהם עטופים בטלית.
שנה טובה!
גם אצלי, בילדותי בקריית חיים, היתה עוברת עגלת הקרח (לימים – אוטו, "קמיון" כפי שקראו לו) ומחלקת לכל דורש (ומשלם). זכור לי שהיינו מתנפלים על שברי הקרח ומשפשפים בהם את פנינו באוויר הקיץ הלח והחם (לא ליקקנו, כי בשכונה הסבירו שזה רעל. ששמים חומרים בקרח חוץ ממי ברז מתוקים. פחדנו).
ואותי – הכי ריתק הדקר של מחלק הקרח. כלי קטן ומפחיד שאף קרח-עד לא עמד בפניו.
ועם הזמן, כשנתאסף קצת כסף במשפחה, קנו לשתי הסבתות שלי מקררים על-חשמל. אחת הסבתות (לא אגלה מי) שמחה, אבל לא חיברה את המקרר החדש שלה לחשמל. היא המשיכה לקנות קרח ולשים אותו בפריזר.
גם לנו מכרו גירסה מפחידה על חומרים מסוכנים שיש בקרח אך עשרות אם לא מאות ילדי רחבות שליקקו ונשארו בחיים הפריכו את התיאוריה
מצטרף לתגובתו של ידידי יחזקאל ללא הסתייגות,ומובטחני שלאור הנושא החשוב-תקבל ובאופן חד-פעמי בהחלט-היתר לתוספת הקצרה.גליתי שיש לו כשורי הגהה מדהימים! אגב, במשפחתנו היו פחות יצירתיים והיה לנו "ארגז קרח" תקני מתוצרת "האחים לויט" שהיה מעוטר בסמל עם זוג אריות,שהזכיר ספקים מורשים לבית המלוכה. והמחלק בשכונתנו היה יהושע שזכה אף לארוח עם כוס תה מהביל אצל שכנתנו עדינה סנדרוביץ ע"ה.
דני רחימאי,
אחרי גיזום יסודי העמדתי את הסיפור על 300 מילה אבל מ"כיוון חדש" נעניתי כי מאחר והגליון הבא יפורסם בדצמבר(?), כלומר רחוק מראש השנה, הם מבקשים להדפיס את הסיפור לקראת ראש השנה תשע"ט.
וזה מזכיר לי: כשניסו למכור למיליונר קשיש תכנית חיסכון מפתה שתניב תוך כמה שנים תשואה יפה הוא ענה: "לי אתם רוצים למכור? לי? שאיני מסתכן בקניית בננות ירוקות?"
כל פעם אני מתפעל מחדש מזכרונך המדהים ומכשרון כתיבתך המופלא.
מה דעתך שנפרסם כתבתך ב"כיוון חדש" הקרוב להנאת ותיקי המושבה ?
תודה יחזקאל,
לצערי הסיפור חורג ב-45 מילה מה-300 בהם אני מוגבל ב"כוון חדש"